0506614594 

אודי גולדשטיין MA
  פסיכודרמה, להתחבר למותר 
 


הבלוג
מפגשים מהסוג השלישי מפגיש בין שירים מוכרים להגיגים פסיכולוגיים, בין טיפול למשחק ויצירתיות, בין מה שקורה בפנים למה שקורה בחוץ, בין דמיון למציאות בין האדם המבוגר והילד הקטן שנמצא בתוכנו.


גם אני רוצה

גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד

גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד.

גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל

לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול.


אחת לחמש שעות בממוצע, יוצא לי לשמוע את המשפט "אני רוצה עכשיו". זה משפט של הבת שלי, היא כל הזמן אומרת אותו, גם אם היא לא ממש משתמשת במילים האלה, הכוונה שלה ברורה, היא רוצה עכשיו. זה יכול להיות מוצץ או משחק, גלידה או פרק של מיקי, ללכת לגן שעשועים או פלסטלינה, אבל זה חייב להיות "עכשיו". עד שאני כן עם עצמי אני עוד עלול להאמין לעצמי שהמשפט הזה שלה, אך האמת היא שהמשפט הזה הוא גם מאד שלי.


אני מרגיש די בטוח לומר שזה משפט של הרבה מאתנו. זה משפט של כל מי שעונה לווטסאפ בנסיעה, למייל בשבת או לטלפון באמצע ארוחת ערב. של כל מי שהלך אי פעם לראיון עבודה בתחושת: זה בדיוק מה שחלמתי עליו! אם לא אתקבל, אני אבוד. זה משפט של כל מי שבאמצע שבוע רוצה שתגיע שבת. וביום שבת רוצה שהיא כבר תיגמר, כי חלאס, כמה כבר אפשר לא לעשות כלום? משפט של כל מי שתוך שלוש שניות של חוסר מעש מרגיש צורך עז להסתכל בסמרטפון.  

אז רגע לפני שאני מתחיל "לחנך" את הבת שלי, להסביר לה על החשיבות של איפוק בחיים ולהוסיף לשיעור גם משהו קטן על "דחיית סיפוקים", אני קודם כל חושב על עצמי. על זה שגם אני כמוה, רוצה עכשיו. אני חושב על המחיר שלרצות עכשיו גובה ממני, שהוא בעיקר לא להנות ממה שיש, עכשיו. אני חושב על זה שאין בן אדם מושלם ממנה בשביל להזכיר לי וללמד אותי מזה להיות עכשיו.   

---------------------------

הפעם הראשונה שלמדתי באמת מהי אמפתיה, הייתה כשהתחלתי ללמוד פסיכודרמה. התבקשתי באפן תדיר לעשות "חילוף תפקידים", כלומר להיכנס לנעליהם של האנשים הקרובים אלי. בכל פעם מחדש נדהמתי לגלות את הכח שיש ליציאה הזאת מאזור הנוחות שלי, מאיך שאני רואה את הדברים, מעצמי. מנעליו של האחר הצלחתי לחוות כלפי עצמי חמלה, יותר ממה שאי פעם הרשיתי לעצמי לתת לי. הפחתתי את הביקורת כלפי אנשים בחיי. התחלתי לראות פחות את השוני ויותר את הדמיון ביני לבין הסובבים אותי. בדרך כלל, בפגישה הבאה שלי עם מי שהייתי בנעליו, מבלי שהוא בכלל ידע על זה, לא הייתי צריך להגיד משהו מיוחד, או להתנהג באפן שונה. באפן טבעי פשוט הייתה נוצרת נינוחות, אינטימיות וקבלה הדדית. מעין הבנה שיש לנו כל כך הרבה  במשותף, שאפשר שגם נהיה שונים מדי פעם.

פוסטים נוספים בבלוג "מפגשים מהסוג השלישי"

צור קשר לתאום פגישת ייעוץ והכרות 



טואול - בניית אתרים באינטרנט